צ’ארקה מציין ש”מטפל שאינו יודע לזהות מחלה בשם, אינו צריך להתבייש…עדיין הוא יכול לטפל במחלה היטב, אם יש לו ידע על הטרידושה והדושיה”. למעשה זיהוי מחלה בשמה, לא רק שאינו קריטי, אלא עלול להטעות. נתינת שמות היא תכונה אנושית, ולא חלק מהטבע, ובבסיסה הכללה.

בראיה איורוודית מחלה היא למעשה דושה שמתפתחת ומשפיעה באזור מסוים שמהווה נקודת תורפה. השילוב הזה של דושה מסוימת ומיקום מבני מסוים – הוא המחלה. לעיתים קרובות ניתן שם לשילוב זה, אך אין זה הכרחי.

מבחינה טיפולית, ניתן לראות את הבחירה הראשונית של הכלים הטיפוליים הרלוונטים כסינונים עוקבים. לשם הדוגמא נתמקד רק בתרופות – יש לנו מגוון מסוים של תרופות, מתוכו נבחר את אלה שמרגיעות את הדושה המוגברת. עדיין ישארו לנו הרבה תרופות אפשריות…מתוכן נבחר את אלה שמשפיעות על המערכת בה הדושה התמקדה (למשל כאלה שפועלות על איזור הרחם, אם הבעיה היא גניקולוגית). נמשיך לסנן בהתאם לבעיות נוספות, לעונה, לפרקרטי, ליכולת העיכול של המטופל, גילו וכן הלאה.

בדרך כלל נגיע לתרופה שמצוינת בטקסטים כמתאימה למחלה הרלוונטית. כמובן שאין סיבה לא להיעזר בנסיון של אחרים, ולהשתמש בשמה של המחלה, חשוב לעשות זאת. אבל גם אם אין שם למחלה, או אם המטפל לא מכיר אותה – עדיין יש לו המון כלים כדי לאבחן ולטפל.

הקדמה ארוכה זו באה להבהיר למה הפרק הקודם והנוכחי מספיקים על מנת לטפל.
בפרקים הבאים נתייחס באופן ספיציפי למחלות מסוימות, אך כדברי צ’ארקה זה יהיה רק לצרכי הדגמה – כי מחלות יש אינספור.

דהטו [5]

אוג‘ס [6]

מאלה [7]

סרוטה [8]

אגני [9]

לא ניתן להמעיט מערך האגני לבריאות.

“אורך החיים, מרקם העור, כוח, בריאות, התלהבות, חיסוניות, אנרגיה, תהליכי חימום ונשימה – כולם תלויים באגני. מוות מגיע אם האגני נעלם, והחיים יהיו ארוכים ובריאים אם האגני תקין. מחלה מגיעה אם האגני יוצא מאיזון, לכן אגני הוא הגורם הראשוני לכל”

צ’אראקה סמהיטה, צ’יקיטסה סטהנה 15/3-4

אגני חזק מידי או חלש מידי ישפיע ישירות על הדהטוס [10]

אגני חזק “ישרוף” את המזון וייבש את הדהטוס.

אגני חלש לא יוציא מהם את החומרים המזינים ויוביל לאמה. המזון שלא עוכל ינוע מעלה או מטה. אם ינוע מטה (מצב זה מכונה בעיה בגרהאני (Grahani)) היציאות תהינה תדירות או יפסקו או נוזליות. בנוסף במקרה זה יופיעו הסימנים הבאים:

צמא, חוסר תיאבון, טעם מוזר בפה, הפרשת רוק יתרה, תחושת חשיכה. בנוסף יתכנו – נפיחות רגליים וידיים, כאבי פרקים, הקאה וחום. לגיהוקים יש ריח מתכתי או בשרי וטעם מר.

סימנים מקדימים: צמא, תשישות, עיכול איטי ותחושת כבדות.

המשך התהליך הפתולוגי הוא האמה.

אמה

אמה היא אחד מגורמי המחלה המרכזיים ביותר ומכאן חשיבותה בפרק זה. למעשה מצב בריאות מכונה כניראמה (Nirama) כלומר “ללא אמה”.

אמה (“לא מבושל”) מוגדרת באופנים שונים – פסולת שהצטברה, מזון שלא עוכל ו/או דושה שיצאה מאיזון [11]. כשהאמה מתערבבת עם הדושה והדהטו הם מכונים סאמה (Sama).

חשוב להבחין בין המאלה לאמה: בעוד למאלה יש חשיבות תפקודית בגוף (הזיעה מעניקה לחות לעור ומשמרת טמפרטורה, השתן שומר על מאזן מינרלים וחומציות והצואה מחזקת את המעיים), אמה היא חסרת כל ערך פיזיולוגי. כלומר היא תמיד פתולוגיה.

סימני אמה[12]

לאמה סימנים משלה וכשהיא מתערבבת עם דושה, דהטו ומאלה יהיו סימנים נוספים.

סימני מצב סאמה (Samadosha Lakshanas):

סימנים כלליים: ערוצים חסומים, חולשה, כבדות, ואטה לא פעילה, רפיון, אגני חלש,
הוצאת ליחה, הצטברות מאלה, חוסר תיאבון, תשישות.

במקרה ספיציפי של אכילת יתר [13]:

אכילת יתר מוציאה מאיזון את כל הדושה. הדושה מתערבבות עם האמה וגורמות
להתנפחות הבטן ומיד אחרי זה סילוק האמה מאפיק עליון או תחתון. הדושות משפיעות
באופן הבא:

מרמה [15]

נקודות המרמה מחולקות לקטגוריות לפי מידת הנזק שנגרם במידה והן נפגעות.

סימני נזק לנקודות מרמה לפי מיקומן:

סמפרפטי של פגיעה בנקודות מרמה

כשנקודת מרמה נפגעת, הדהטוס נחלשים באופן מיידי בשל אובדן דם. בשל כך הואטה מתגברת וגורמת לכאב עז. כתוצאה מכך, הפיטה מתגברת ומביאה לצמא, שחיקה, רעלים, אובדן הכרה, הזעה רבה, חולשה ורפיון בגוף שמובילים למוות.